כבר בשנה ב' שאפתי להתחיל להתנסות במקצוע והתחלתי לעבוד כסטודנטית במשרד גדול ומצליח העוסק בביטוח מקצועי. אהבתי מאוד את עבודתי וכמובן שנשארתי שם לסטאז', ונראה היה שעתידי במשרד מובטח.

בשנה ד' ישבתי בקורס דיני משפחה ומצאתי שפני להבים וגופי רוטט מהתרגשות, הפעם לא בגלל ניב. זה היה קורס כל כך מרתק עד שהחלטתי שזו הנישה בה אעסוק כל חיי. היו לכך סיבות נוספות. באותה תקופה הכרתי סטז'רית שעבדה עם שתי עורכות דין לדיני משפחה, והלהיבה אותי עם סודות המקצוע דה-פקטו. דרכה היה לי ברור כשמש שדיני אישות – Here I come.

את האוניברסיטה סיימתי בהצטיינות ובסוף הסטאז' ילדתי את אופיר. נסו אתם ללמוד למבחני הלשכה עם תינוקת על הכתף. הקושי היה כבד מהפעוטה המתוקה. את המבחנים בכתב עברתי, אבל בעל פה נכשלתי. זו היתה טראומה בל תתואר. משבר נוראי. מעטים יודעים עד כמה התביישתי. הרי זה לא הגיוני שמצטיינת שכמותי תכשל.

הנרי פורד אמר פעם שכישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר. אמר, נכנס לרכבו ונסע אל עבר אחת ההצלחות המסחריות הגדולות בתבל. אבל אני לא הנרי פורד, בשלב זה של חיי אני בקושי פיאט פונטו. עם זאת, מבעד לחרכי המציאות הבחנתי שצדק. היה זה כישלון מעולה, שפתח בפני שלל הזדמנויות שלא הייתי פוגשת אחרת.

כך, בסוף הסטאז' לא יכולתי לשוב למשרד בו התמחיתי, ובפרק הזמן שחלף בין המבחן הראשון לשני, החלטתי להתנדב בנעמ"ת. אז עוד לא ידעתי שהתנדבות זו תביא עימה הרבה ברכה. ראשית הפכתי חברה טובה של עו"ד אלינוער, ישבתי לצידה, האזנתי, למדתי מהדרך בה העניקה ללקוחות ייעוץ ראשוני וקבלתי מושג ראשוני על דיני משפחה. שנית, לימים, כשהקמתי משרד, היא שלחה אלי לקוחות. הרבה לקוחות. כל זה לא היה קורה לולא הייתי נכשלת ואילולא התנדבתי.