בת שש-עשרה הייתי כשידעתי שבבוא היום אהיה עורכת דין. איך ידעתי? התווכחתי. ראיתי את עצמי כלוחמת צדק, ובדרך כלל שכנעתי. כשהגעתי לצבא הייתי האישה הראשונה שמשרתת כמדריכת זיהוי מטוסים בנ"מ. כשהעלו אותי למשפט על דבר מה פעוט ולחלוטין לא צודק ייצגתי את עצמי, שכנעתי את קצינת הח"ן בצדקתי וניצחתי. אם היה ספק כלשהו לפני כן, כעת כבר היה ברור שאהיה עורכת דין.
כשפָּשַׁטְתִּי את המדים גיליתי שבגרות עם ממוצע של קצת יותר מתשעים לא מספיקה לפקולטות המשפטים. הפתרון המקובל לתקלה כזו היה לנסוע ללונדון וללמוד שם. "אני רוצה ללמוד משפטים בלונדון" אמרתי לאבי שאישר לי לנסוע לפתח תקווה, אבל ללונדון הכסף לא מספיק.
לאבי קוראים צבי. הוא היה הנדסאי חשמל, שעבד ברשות שדות התעופה. אמי, צילה, היתה מנהלת 'יד לבנים' בנתניה. הונם ותפישת עולמם לא תאמו את השאיפות האקדמיות שלי ולא את האספירציות האישיות. כשהגעתי ללימודי קרימינולוגיה בבר-אילן אמרו לי המנחמים "נהדר, ככה תוכלי להתברג במשטרה". לו היתה משטרת ישראל עשויה זהב טהור ומעולפת ספירים, גם אז לא הייתי רוצה לנחות על מפתנה. היה לי חלום… ולא היתה לי כוונה להרפות ממנו.
מבחן פסיכומטרי וכמה חודשים חלפו עד שנחתי עדנות במכללת 'שערי משפט' שנפתחה בזמן שחלמתי. באמצע השנה הראשונה הצלחתי להתקבל למשפטים באוניברסיטת תל אביב והגשמתי חלום ראשון.
זו גם היתה השנה בה התחתנתי. את ניב הכרתי שנתיים לפני כן, כשעבדתי במערך הבטחון של נמל התעופה בן-גוריון. הוא היה ראש משמרת מאבטחים ואני ראש משמרת מתאהבים. את הקליק אפשר היה לשמוע עד נתניה.