ב-1 בינואר 2005 יצאתי לדרך חדשה. והנה אני ספונה במשרד עצמאי קטן עם הרבה מאוד חששות, שהסתרתי יפה מאחורי מדי המשפט, לבדי מול העולם. אחד מלקוחותיי היה מנהל סניף בנק. "אני צריכה מסגרת אשראי והלוואה כדי לכסות את חובות המשרד הקודם", אמרתי לפני שהוספתי "אבל אין לי ערבות". "אני סומך עליך" ענה ואישר את הכל. אף אחד לא יתפלא לשמוע שמאז ועד היום אני באותו חשבון, באותו סניף ובאותו בנק.

עבדתי קשה. מאד קשה. היו ימים שהשכמתי והגעתי למשרד כבר בארבע לפנות בוקר, היו לילות שעבדתי עד עלות השחר, ואין כמעט סופשבוע שאינו מנוצל לקריאה, לכתיבה, ללימוד עד עצם היום הזה. כל מה שחלמתי החל להתרחש, תיקים מעניינים נכנסו למשרד בזה אחר זה. ההצלחה גרמה לכך שכבר לא הייתי צריכה את ההלוואה שקיבלתי. כבר באותה שנה רכשתי, לראשונה בחיי ללא הלוואות, את הג'יפ הראשון שלי, ונראה היה שהצעד הנועז שלקחתי מתחיל להצדיק את עצמו.

בלי לתכנן, הצעד הבא היה גירושין. הפערים ביננו הלכו והצטברו ולא השאירו הרבה מקום לצעוד יחד באותו שביל. היה חשוב לי לעשות את זה יפה ואכן היו אלה גירושין ידידותיים. עם זאת, אפילו לי, מאסטר בפרידות, גירושין הם לא דבר פשוט. הרגשתי שהלב נקרע לשניים, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לשנינו.

לאמי ז"ל, שאף פעם לא אהבה שינויים והתנגדה מאוד לגירושין, אמרתי שאף אחד לא יחיה את החיים שלי במקומי ואני לא אחיה אותם פעמיים. אז חילקנו את הכל בצורה יפה. אחרי כשנה ויתרתי לו גם על המזונות ונשארנו בקשר נפלא עד היום, ניב בעיני הוא בן משפחה, ושנינו ראינו קודם כל את הילדים, ועם השנים הפכנו לחברי נפש.

באף אחד מהצעדים הנועזים הללו לא הייתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון. את ל' אהבתי אהבת נפש. היא היתה ונשארה אישה חכמה, שותפה לדרך שראתה איתי עין בעין את העולם. דברים דומים אני יכולה לומר על ניב, ובכל זאת נפרדתי משניהם כמעט בלי לריב.