את ל' הכרתי בחופשת הלידה. גם היא ילדה לא מזמן וגם היא היתה עורכת דין. את בילויינו המשותפים בבתי קפה, צמודות לעגלות ולתינוקות מצווחים, כמצופה מאמהות שנמצאות בחופשת לידה, ניצלתי כדי לספר לה עד כמה מקסים בעיני תחום דיני האישות.
היה בינינו הרבה מן המשותף. שתינו ילדנו, שתינו התחלנו לעבוד כשכירות, שתינו סבלנו, היינו חברות הכי טובות בעולם שמשתפות כל שמתרחש בעולמן, ולשתינו היו שאיפות להצלחה. ל' הציעה שנתפטר ונפתח משהו משלנו. אז שכרנו חדר קטנטן, פתחנו משרד והתחלנו לעבוד.
כעורכת דין שכירה מתחילה בשלהי המאה הקודמת הרווחתי כששת אלפי שקלים בחודש. כעצמאית הרווחתי יותר, אבל גם זה לא הספיק. כששתינו ילדנו יחדיו את הבן השני, אסף בני הצעיר, התקשינו לעמוד כלכלית בכל הוצאות המשרד, ולקחנו הלוואות כדי לעמוד בשטף ההוצאות.
בבית חיכתה לי מציאות דומה. המשכורת הנמוכה והכנסותיי שנעלמו תחת חובות עסקיים לא הספיקו לכלכלת הבית. אמנם החובות לא יצרו מתחים עם ניב, הרי שנינו התנהלנו באופן זהה מבחינה כלכלית, אבל החלה לכרסם בנו התרחקות מסוג אחר.
אחת לחצי שנה קבלנו טלפון מחווה מהבנק. "אתם כבר בשישים אלף שקל מינוס" בשרה לי, "אתם חייבים לכסות את זה, אולי תקחו עוד הלוואה?". מתוך יאוש רצינו למכור את הדירה, אבי אסר עלי. "במקום להיות במינוס עם דירה את תישארי במינוס בלי דירה" אמר. הוא צדק.